סיפורו של דמיטריוס ג'קסון / יובל שחם

סיפורו של דמיטריוס ג'קסון / יובל שחם

כבר כמעט שנתיים שאני מתכנן לשבת ולהכין את הכתבה הזאת על סיפורו של דמיטריוס ג'קסון.

הגארד נבחר בדראפט בשנה שעברה על ידי הבוסטון סלטיקס במקום ה45 לאחר שלוש עונות מצוינות באוניברסיטת נוטרדאם.

 

 

דמיטריוס ג'קסון \ נלקח מעמוד הפייסבוק של דמיטריוס ג'קסון

 

 

דמיטריוס וסיפורו קרובים מאוד לליבי מהסיבה הפשוטה – האוניברסיטה בה שיחק (נוטרדאם) נמצאת בעיר בה התגוררתי באינדיאנה ודמיטריוס עצמו גדל שם, ממש לא רחוק מהמקום בו גרתי.

מעבר לזה שמדובר בשחקן נהדר, הסיפור של דמיטריוס הוא מיוחד, מרגש ומספר את סיפורם של עוד אלפי ילדים באמריקה.

הוא גדל בעיר הקטנה והאהובה עלי ביותר באמריקה – מישאווקה.

היא גובלת עם אוניברסיטת נוטרדאם וכשג'קסון הצטרף וקיבל מלגת ספורטאי בנוטרדאם, עוד לפני המשחק הראשון שלו באוניברסיטה הוא היה אהוב הקהל.

הגיבור המקומי שלהם, שכולם זכרו מתיכון מריאן בעיר הסמוכה עשה את הצעד המתבקש ועבר לשחק באוניברסיטה הנחשבת.

כבר בתיכון ג'קסון היה ילד מיוחד, שכל חובב כדורסל בעיר ובכלל הכיר כיוון שהוא היה חלק מהמקדונלדס אול אמריקן.

 

דמיטריוס ג'קסון בתיכון – 1.88 שכולו אתלטיות \ נלקח מעמוד הפייסבוק של דמיטריוס ג'קסון

 

אבל הסיפור של ג'קסון לא מתחיל בתיכון – הוא מתחיל הרבה לפני זה.

לדמיטריוס הייתה ילדות קשה. אביו היה אתלט רציני באינדיאנה כשהיה צעיר, אך נקלע לבעיות רבות עם החוק. בין היתר הסתבך בפרשיית רצח ב- 1988 ונכנס לכלא למספר שנים, ומאוחר יותר הסתבך בעוד פרשיית אקדחים ונכנס לכלא בשנית. הפעם השלישית הגיעה לקראת סוף שנות ה-90 כשהסתבך בעבירות סמים.

אמא של דמיטריוס הייתה שם תמיד. עבדה קשה בשביל לגדל את ילדיה לבדה בתנאים לא פשוטים. לצערה היא לא יכלה לשאת את העול לבדה ושלחה את הילדים למה שנקרא בארצות הברית – Foster home. זו משפחת אומנה, משפחה מאמצת סוג של.

כבר בגיל 10 דמיטריוס הצעיר נשלח עם אחיו למשפחות אומנה.

למי שלא מכיר – משפחת אומנה היא לא אימוץ במאה אחוז. זו משפחה שמספקת לילד תמיכה, קורת גג ורשת ביטחון בנוסף להמשך ההתקשרות של הילד עם משפחתו הביולוגית בהמשך הדרך. חצי אימוץ אם תרצו.

משפחת אומנה נותנת לילד מקום מפלט אליו הוא יכול ללכת כדי להרגיש כמו ילד רגיל ולברוח מהצרות שעוטפות את משפחתו. בדרך כלל הילד עובר לגור שם לתקופה עד שענייני משפחתו מסתדרים והוא אט אט חוזר אליהם.

לצערו של ג'קסון הוא חווה התחלה קשה עם משפחות האומנה שלו. למשפחות האלה אין סבלנות – אם הילד ה"אורח" מסתבך במשהו הוא עף מהבית. ללא שאלות או ויתורים, ועובר למשפחה הבאה בתור.

ג'קסון חווה שתי משפחות אומנה ולצערו לא הצליח להישאר בשתיהן.

עד שהגיעה הנסיעה ששינתה את חייו.

 

במהלך ילדותו בחטיבת הביניים והתיכון היה ג'קסון חלק מקבוצת AAU.

AAU זו רשת ליגות כדורסל פרטית באמריקה שמשוחקת מחוץ לתיכונים וקבוצות נבנות בעצמם בלי הגדרה או שיוך לתיכון מסוים. עוד מסגרת כדורסל בה יוכלו הילדים לשחק ולהראות את כישרונם.

אחד מחבריו לקבוצה זו של ג'קסון היה בחור לבן צעיר באותו הגיל בשם מייקל וויטפילד.

הם הפכו לחברים טובים למרות שהיו הפכים גמורים אחד מהשני.

בסיום אחד מאימוני הקבוצה הציע דייב וויטפילד (אביו של מייקל) טרמפ הביתה לדמיטריוס – חברו הטוב של בנו.

זו הייתה הפעם הראשונה שדמיטריוס קיבל עזרה ממשפחת ווייטפילד, אך ממש לא האחרונה.

מהר מאוד במהלך משחקי החוץ של ליגת ה AAU דייב ווטיפילד לקח אחריות על בנו ובנוסף גם עליו.

מכיוון שמייקל ודמיטריוס למדו באותה חטיבת הביניים, מהר מאוד מצא עצמו ג'קסון הולך לחברו הביתה אחר בית הספר ולעיתים גם מבלה שם סופי שבוע שלמים בסופם היה חוזר למשפחת הפוסטר שלו.

לקראת המעבר לתיכון, בית הספר התיכון מריאן ערך יום פתוח לתלמידי חטיבות הביניים שיגיעו להתרשם מהתיכון. מייקל ווייטפילד והוריו תיכננו ללכת לאותו היום ודמיטריוס רצה לבוא איתם, אך הדבר לא התאפשר לו מכיוון שהיה שייך למשפחת אומנה.

בכתבה שפורסמה עליו בעיתון המקומי מספרת האמא בת' ווייטפילד שבאותה תקופה דמיטריוס היה מספר להם שהוא לא אוהב את משפחת האומנה שלו ושדברים לא מסתדרים לו שם טוב.

הוויטפילדים היוו עבורו מפלט מהמשפחה שהייתה אמורה להיות המפלט שלו. שום דבר לא השתנה עד שיום אחד (לפי בת') נכנס בנה מייקל לחדר השינה שלה בלילה ושאל אותה: "אמא, את חושבת שדמיטריוס יכול לעבור לגור איתנו?"

בת' ודייב היו צריכים לחשוב על זה טוב. הוויטפילידים לא משפחה משופעת בכסף וגם כך יש להם כבר חמישה ילדים. להוסיף ילד שישי עם כל בעיותיו והרקע המשפחתי הבעייתי שלו היה משהו שצריך לקחת טוב בחשבון.

מצד שני הם אמרו לעצמם – יש לנו כבר חמישה, אז מה יקרה אם יהיה עוד אחד?

הם מספרים שלהיות משפחת האומנה החדשה של דמיטריוס לא היה צעד כל כך מאתגר, אם כי התהליך הבירוקרטי הכרוך בכך היה לא פשוט.

מאות שעות קורסים וכמה חוקים החלים על ילדי אומנה.

לדוגמא – לילד אומנה צריכה להיות מיטה נפרדת משאר הילדים. עובדה זו הצריכה אותם להכניס מיטה נוספת לחדר הבנים שגם כך כלל כבר חמישה ילדים.

עבור דמיטריוס, מעבר נוסף זה עניין רציני. הוויטפילדים יהיו הבית השלישי שלו ועבורו זה חייב להיות לטווח ארוך הפעם. בעיקר בשבילו.

בקיץ 2009 זה הפך לרשמי ודמיטריוס הצטרף למשפחת וויטפילד.

לאחד מכלי התקשורת באינדיאנה הוא אמר כמה שנים מאוחר יותר: "כל משפחות האומנה שלי הרגישו כמו משפחות אומנה, אבל עם הוויטפילדים זה מעולם לא הרגיש ככה. זה בית חם בו אתה פשוט יכול להיות עצמך".

עם כל החמימות שהם סיפקו עבור דמיטריוס הגיעו גם חובותיו – הוא היה צריך להתנהג כבן משפחה. לא להבריז מארוחות אצל סבא וסבתא, ללכת למשחקי הספורט של האחים האחרים וכו'.

אט אט ג'קסון הפך לחלק בלתי נפרד מהמשפחה.

הוא וחברו הטוב מייקל התחברו ונהיו ממש כמו אחים. אחד מתחביביהם כשני אתלטים מצטיינים הייתה להזמין כמה חברים לחצר האחורית, להנמיך מעט את הסל ולעשות על כולם דאנקים.

הוויטיפילדים סיפקו עבור ג'קסון את מה ששאר משפחות האומנה שלו לא הצליחו – הם סיפקו לו בית אמיתי. הצילו אותו מילדותו הקשה ומהמעברים התכופים בין בתים. הם נתנו לו תקווה.

 

דמיטריוס ומשפחת ווייטפילד \ נלקח מעמוד הפייסבוק של דמיטריוס ג'קסון

 

להבדיל מחייו האישיים, הקריירה שלו הייתה מאוד יציבה ורק הלכה והפכה טובה יותר.

מגיל צעיר ג'קסון היה נחשב שחקן כדורסל מצטיין.

מאמניו מספרים שלהבדיל מחייו המשפחתיים המסובכים, על המגרש ובאימונים הוא היה הכי קפדן ומתמיד שיש. כל פרט קטן חשוב לו ויציבות היא מילת המפתח. לעבוד על אותם הדברים, יום יום שעה שעה.

לאחר שנים מצוינות בתיכון מריאן (אליפות ראשונה בהיסטוריה) והיותו חלק מהמקדונלדס אול אמריקן הוא כאמור החליט להצטרף לאוניברסיטת נוטרדאם בעיר מגוריו.

ההחלטה לא הייתה כה פשוטה מכיוון שעוד אוניברסיטה באינדיאנה ניסתה לגייסו – אוניברסיטת באטלר של בראד סטיבנס.

הדבר לא צלח עבור סטיבנס ובאטלר וג'קסון החליט ללכת לנוטרדאם, אך מסתוריות הן דרכי האל וכעבור ארבע שנים בחר אותו בראד סטיבנס בדראפט וצירף אותו לבוסטון סלטיקס.

עונת הפרשמן של דמיטריוס בנוטרדאם לא הייתה פשוטה. הוא שימש כמחליף ולא הביא למגרש את מה שציפו ממנו באותה תקופה (בעיקר הגנה חזקה ואת האתלטיות המטורפת שלו).

הוא מצא את עצמו בהתדרדרות מתמדת וסיים את העונה בטעם חמוץ. היה לו לא נוח. הוא שיחק לרוב ללא הכדור וכמישהו שמתיימר להיות פוינט גארד זה הקשה עליו מאוד והוציא אותו מהקצב.

הוא הרגיש שחושבים שהוא פחות טוב, שהוא לא מקבל את ההזדמנויות להן הוא ראוי וזה דרדר אותו.

לא רק שהיה לו קשה מקצועית, באמצע העונה הושעה דמיטריוס למספר משחקים בעקבות כישלונות חוזרים ונשנים בתחום הלימודי.

נוטרדאם היא אוניברסיטה מצטיינת שדורשת מאתלטים שלה המון בתחום הלימודי. ג'קסון לא עמד בזה והושעה.

למרות התקופה הרעה, המאמן מייק בריי ביקש מג'קסון להתייצב כל ערב במגרש האימונים לאימון אחד על אחד.

בנקודה זו בריי החליט לעלות מדרגה בטיפול והטיפוח של דמיטריוס הצעיר.

ההבדל בין בריי לרוב מאמני העולם הוא שהאימונים כמעט לא כללו כדורסל. מייק בריי נהפך למנטור שלו – הם דיברו על החיים, על לימודים, על העונה ועל הכדורסל בכלל.

בריי עודד את דמיטריוס עם שיחות שנגעו לעונה הבאה בה הוא אמור לשמש חלק מרכזי.

"רציתי להראות ולהבהיר לו כמה הוא חשוב לנו" אמר בזמנו מייק בריי.

ממש כמו עם משפחת וויטפילד, ברגע שהרגיש ג'קסון את החמימות והדאגה שכל כך חשובה לו ברמה האישית – הוא נענה לאתגר והרים את הרמה.

בסיומה של עונת פרשמן די מאכזבת דמיטריוס ציפה להשתפר בעונת הסופמור שלו, בה אמורים להנהיג את הקבוצה שני הסניורים שלה – ג'ריאן גראנט (היום שחקן שיקאגו בולס) ופט קונהטון (היום שחקן פורטלנד טריילבלייזרס). ג'קסון היה צריך לרכוש את אמונם ולהראות שהוא יכול להיות משמעותי לידם וכך הוא עשה. הם גרמו לו להבין שלא הכל תלוי בו, שהם פה כדי לעזור לו והוא פה כדי לעזור להם וההצלחה שלהם תיהיה במשותף.

זה הוריד ממנו המון לחץ והוביל את החבורה הזאת לאחת העונות הטובות של נוטרדאם בכל הזמנים שהסתיימה עם אליפות ה   ACC והופעה מרשימה בטורניר המכללות עד לעלית 8.

ג'קסון ששימש ככינור שלישי ליד קונהטון וגראנט הכפיל כמעט את מספריו מעונת הפרשמן.

לפי מאמניו – הוא הבין שלא צריך ליהנות מההצלחה, אלא צריך ליהנות מהדרך להצלחה ומההשתפרות שלו כשחקן. זה עשה את כל ההבדל.

בסיום עונת הפרשמן שלו הוא הודה שהיו לו מחשבות לעזוב. יש 400,000 שחקנים שעוברים מאוניברסיטה לאוניברסיטה אחרת בספורט האמריקאי בגלל עונות פרשמן רעות. אבל ג'קסון לא רצה להיות כזה. הוא רצה להשתפר ולהיות הכי טוב. בלי לוותר לעצמו.

 

במדי נוטרדאם \ נלקח מעמוד הפייסבוק של דמיטריוס ג'קסון

 

הקיץ הבא עבור ג'קסון היה המשמעותי ביותר שלו בנוטרדאם. קונהטון וגראנט נבחרו בדראפט והמפתחות הונחו על השולחן של ג'קסון. עכשיו זה בידיים שלו.

בקדם העונה מייק בריי הביא לאחד מאימוני הקבוצה פסיכולוג ספורט. הוא הושיב את השחקנים במעגל כשהכדור באמצע. רק מי שמחזיק את הכדור רשאי לדבר. הם דיברו על החיים שלהם, הציפיות, הלימודים והכדורסל. כשהכדור הגיע לידיו של דמיטריוס הוא החליט לספר לחבריו את סיפור חייו שאף אחד מחבריו לא ידע – על אביו ואימו הביולוגים, העובדה שהוא הסתובב בין משפחות ומה הביא אותו לאוניברסיטת נוטרדאם. כשסיים לדבר מספר שחקנים דמעו ובמיוחד חברו הטוב אוסטין טורס שלמרות היכרות רבת שנים עם דמיטריוס מעולם לא נחשף לסיפורו האישי.

זה היה חלק מהשינוי שעשה דמיטריוס בתחילת אותו עונה. הוא החליט שהוא מנהיג. הוא החליט שאף אחד לא יצטרך לדחוף אותו יותר לעשות דברים, אלא הוא יעשה אותם בעצמו.

הוא החליט לספר לחבריו את הסיפור שלו. הוא החליט באותה השנה ללכת ולהציג את עצמו לכל אחד מהמרצים החדשים שלו באוניברסיטה והוא החליט להיות המנהיג של הקבוצה הזאת. הוא החליט להיראות.

הסיפור של ג'קסון כאמור מסתיים בצורה נפלאה. הוא הנהיג את נוטרדאם לעוד אחת מהעונות הטובות בתולדותיה והיה אחד משחקני הקולג' המצטיינים בכל רחבי ארצות הברית.

נוטרדאם שלו עשתה זאת שוב והעפילה בפעם השניה ברציפות לשלב העלית 8.

במשחקיה הביתיים של נוטרדאם הגיעו לצפות שתי משפחותיו של ג'קסון – אימו ואחיו הביולוגים מצד אחד ומשפחת וויטפילד מהצד השני.

"יש לי משפחה גדולה", אמר בזמנו ג'קסון והוסיף: "זה ממש כיף שאני יכול לקבל את התמיכה משתיהן".

באותה העונה גם הציג לראשונה דמיטריוס ג'קסון את אביו הביולוגי (שסיים לרצות את כל עונשיו) למשפחתו השנייה ולמאמניו.

רגע השיא של העונה הנפלאה הזו מבחינתו של ג'קסון לא דווקא היה על מגרש הכדורסל של נוטרדאם.

ב-9 לפברואר 2016 נערך טקס מיוחד בתיכון מריאן במישוואקה עבור ג'קסון. גופייתו נתלתה על הלוח והוא קיבל את "מפתח העיר". תואר שמראה את חשיבות האדם להיסטוריה של העיר שלו. בנוסף, ה09 לפברואר הוכרז במישוואקה כ"יום דמיטריוס ג'קסון".

 

 

הגארד המוכשר הביא איתו לטקס את כל חבריו לקבוצה מנוטרדאם. גם עבדכם הנאמן היה שם וזכה לראות את זה מקרוב. מרגש מאוד.

לאחר העונה המצוינת שלו הוא כאמור נבחר בדראפט במקום ה-45 על ידי בוסטון סלטיקס.

מעונתו הראשונה אין הרבה מה לזכור כשהוא משותף בדקות בודדות ואת חצי מהזמן מבלה בדי ליג.

תיהיו בטוחים שג'קסון לא יוותר.

הנה הסל הראשון בקריירת האן בי אי שלו:

הוא כרגע חלק מקבוצת ליגת הקיץ של בוסטון בלאס וגאס.

יצא לי לקחת חלק בסוף שבוע האולסטאר האחרון ככתב של הופס. דיברתי עם בראד סטיבנס ואייזאה תומאס והשאלה הראשונה שלי לשניהם הייתה לגבי דמיטריוס.

ששאלתי את אייזאה תומאס עליו הוא אמר לי: "הוא בחור נהדר, סטודנט של המשחק. הוא מחפש ללמוד ולהשתפר על הזמן ועם המנטליות הזאת והיכולות שאני יודע שיש לו הוא עוד יעשה דברים נפלאים באן בי אי".

אייזאה ודמיטריוס מסתדרים טוב באופן אישי. מי שעוקב אחר הרשתות החברתיות של הסלטיקס יכול לראות שמי שבנו של אייזאה תומאס הכי אוהב לבלות איתו הוא לא אחר מאשר דמיטריוס.

הנה הוא מתאמן עם ילדו הקטן של אייזאה על שליטה בכדור (ומפיל אותו):

בראד סטיבנס גם הוא שפע מחמאות לג'קסון ואמר לי שלא סתם הוא ניסה לגייס אותו כל כך לבאטלר בזמנו.

ג'קסון עצמו מספר שאחת ממטרותיו כשחקן אן בי אי היא לעזור לילדים שהולכים למשפחות אומנה כמו שהוא היה. הכדורסל חשוב מאוד, אבל הוא רוצה לשמש לאותם ילדים כמוהו מודל לחיקוי ולתת להם צ'אנס אמיתי ליהנות מהחיים.

*הכתבה נכתבה בעזרת מגזין סאות' בנד

 

 

לפוסט הזה יש 38 תגובות

  1. מה שנקרא נבחר על ידי הקבוצה הלא נכונה.תודה על הסיפר יובל.

    1. הרבה תלוי במה יקרה איתו ועם הסגל של הסלטיקס בעונה הקרובה. סטיבנס אוהב אותו זה אני יודע להגיד

  2. מרתק תודה יובל.

  3. פוסט מעניין ביותר שמספר על שחקן די אלמוני.

    1. תודה דוק. הוא היה שם דבר בקולג'. העונה האחרונה העלימה אותו קצת מהתודעה. אני מקווה שיחזור ויקבל דקות להוכיח את עצמו, אם כי בסלטיקס זה יהיה קשה

  4. תודה רבה יובל
    אם לא ב NBA הייתי משדך אותו לקבוצה באירופה
    זה כל כך קשה להשאיר חותם כשאתה נבחר נמוך יחסית ועוד בקבוצה סופר תחרותית כמו בוסטון
    פוסט מושקע מאוד 👍

  5. כיף לקרוא….סיפור חיים של פייטר
    מעניין שדווקא באמריקה נותנים כבוד למישהו כמוהו שנלחם ולא מוותר הלוואי עלינו.

  6. מרתק וכתוב נהדר

  7. מרתק מאד. תודה על הכתבה המעולה. כיף לקרוא את הסיפורים שמאחורי האנשים לא פחות מלקרוא פרשנויות וניתוחים.
    מקווה שיזכה להזדמנות להוכיח את עצמו

  8. חתיכת סיפור… כל הכבוד לו על הנחישות, ותודה יובל.

  9. אני אישית הכי אוהב את הסיפורים האלה. מנחם היה זורק פנינה כזו מדי פעם. תודה ליובל על המשכיות הדרך 🙂
    סיפור מעולה. אתחיל תשים לב אליו….

  10. מצוין. תודה.

  11. תשמע אחלה של סיפור, אני מקווה שהוא ישאר ויהיה חלק מהשושלת

  12. יאללה גם כן
    עוד סיפור על מסכן מהגטו שהצליח להיות שחקן דרג ז**
    הזריקה שלו בשמאל איטית
    מהקו האחוזים זוועה לגארד
    קל לו מול ההגנות הרכות בהייסקול כי הוא שמן
    עם כל הסיפור הזה אני לא אפלא אם הוא בן 33 (מישהו אמר אודן?)
    משפחה אומנת… מיטה עם עוד 5… שיגיד תודה
    לוקז'ורי
    כשאנחנו היינו קטנים גרנו 3 משפחות בקופסת סרדינים, כל בוקר היינו קמים לפני הזריחה לסלול כביש עד הצהריים, הייתה לנו הפסקת צהריים של 10 דקות שהיינו צריכים לצוד משהו לאכול ואז היינו צריכים לרסק את האספלט ולהסיר אותו כהכנה ליום הבא….
    גם כן פוסט סתמי ומיותר של מישהו שמתלהב מהשכן שלו בעיירה נידחת במדינה סתמית בארה"ב הברית
    מצטער שיצאתי הטרול התורן 🙂

    1. לא צריך לחפש את הרע בכל דבר. זה סיפור אנושי מרגש ושיהיה לט בהצלחה רבה!

      1. לפי תגובתו הקודמת של ברץ' ששמתי לב אליה דווקא מאוחר יותר, תגובתי מיותרת וברץ' הגיב כאן תגובה של בדיחה שלדעתי אינה מוצלחת כלל!

        1. האמת שהתגובה הייתה מיועדת לפילמולוגים עם רפרנס לקטע מפורסם מתוך הקלאסיקה "ועכשיו למשהו שונה לגמרי" של מונטי פייטון.
          אני הכי ממליץ על בריאן כוכב עליון כסרט הרלוונטי ביותר לתקופה זו אבל כולם בסה"כ מעולים.
          נחה עלי רוח השטות, הכל היה מומצא לחלוטין, אין לי מושג אם הוא זורק בשמאל וכמה הוא שוקל.
          אני מאחל לו רק בריאות ושיהיו הרבה כמוהו. באמת התכוונתי שהסיפורים האלה אהובים עלי.
          מנחם…. פליז תסביר להם על רוח שטות 🙂

    2. 🤣🤣🤣

    3. או שאתה ליצן או שיש לך פיצול אישיות חמור!!!

      1. זה לא פיצול אישיות, פשוט לפעמים הוא מרגיש את הצורך לדבר בשם סר צ׳ארלס… 🙂

      2. קרקר – לא תלבין פני חבריך ברבים ודרך ארץ קדמה לתורה

  13. מעולה תודה!

  14. כתבה מצויינת. מאחורי כל שחקן באנביאי יש חיים שלמים וסיפור שבדרך כלל מעניין מאוד. אחלה כתבת צבע מקווה לעוד רבות כאלו 🙂

  15. Hey, at least you can tell yourself you were "beaten by the best"

    By the way, how do you like your new nickname?

  16. כתבה מעולה

  17. יובל אחלה כתבה. נראה שיש לו את האופי להצליח

  18. תודה רבה לכולם!

  19. כתבה מצוינת יובל – אני מאד אוהב את הסיפורי צבע האלה על שחקנים שהם לא בהכרח כוכבים, אבל המסע שהם עוברים מלמד כמה קשה ומה מיוחד להיות שחקן בליגה

  20. כתבה מעולה אבל לא סיפור מיוחד יחסית לדברים ששמענו כבר
    אבל תמיד כיף לדעת את הרקע מאחורי הבן אדם ( במקרה שלו גם את הבן אדם)

    1. אך עדיין כן מיוחד!

  21. סיפור מרגש מאוד. תודה

  22. יופי של סיפור יובל.
    סיפרת אותו נהדר.
    כמות האהדה כלפי השחקן משתנה ככל שמקלפים רבדים מתדמית השחקן החיצונית, ומגלים יותר פרטים על האדם עצמו.

  23. כתוב נהדר, תודה. נחזיק לבחור אצבעות ומי יודע, אולי נראה אותו בישראל בקרוב 🙂

  24. תודה יובל, נהניתי לקרוא.

    אני חושב שאם סטיבנס באמת אוהב את דימטריוס, הוא יודע שהדבר הכי הוגן עבורו הוא לקבל הזדמנות ראוייה בקבוצה אחרת.

    הישארות בסלטיקס, קרוב לוודאי, מסנדלת אותו כאחד משחקני סוף הרוטציה שלא רשומים למשחקים (מקומות 12 עד 15 בה).

    בכל מקרה, אני הייתי שמח אם היה נשאר, אבל הוא ראוי להזדמנות טובה יותר.
    שיהיה לו המון בהצלחה העונה.

  25. סיפור נפלא שכתוב בכישרון רב! תמיד נהנה לקרוא את יובל!

  26. תודה יובל על סיפור יפה.
    יש לי הרגשה שנראה אותו בישראל או באיטליה . . .

  27. מעולה

להגיב על זיו לבטל

סגירת תפריט